<h1>פירוש ר"ש משאנ"ץ</h1>
<h2>דף י:</h2>
יכול לא יהו חייבים משום טומאה אלא על דבר שחייבים עליו משום פיגול, ודין הוא, אם פיגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירים, טומאה שבשתי ידיעות ובעולה ויורד והותרה מכללה אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין, ומניין הקומץ והלבונה והקטורת מנחת נסכים מנחת כהנים ומנחת משיח, תלמוד לומר אל הקדשים אשר יקדישו, לרבות את כולם. יכול יהו חייבים עליו [מיד], תלמוד לומר אשר יקרב(ו). אמר רבי אלעזר וכי יש נוגע חייב, אם כן למה נאמר אשר יקרב(ו), לומר שאין חייבין עליו עד שיוכשר ליקרב. הא כיצד את שיש לו מתירים משיקרבו מתיריו, את שאין לו מתירים משיקדש בכלי. [תורת כהנים צו פט"ו הלכה ד'—ה']. יכול יהו חייבין עליהן מיד. פי' שיקדשו קדושת פה אם אכלן בטומאת הגוף יהא חייב. ת"ל אשר יקרב אל הקדשים. אמר ר' אלעזר וכי יש נוגע חייב והכתיב אשר תאכל ואכל אלא עד שיוכשר ליקרב, את שיש לו מתירין עד שיקרבו מתירין ואת שאין לו מתירין משקדש בכלי, ולמעלה [פרשה ט' ה"ח] למדנו לאותן שיש להם מתירין עד שיקרבו מתיריהן מדכתיב כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וכו' בשר הנאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה וכו', וכאן למדנו את שאין להם מתירין כגון הקומץ והלבונה וכו' שאין להם היתר לטהורים ומנין שיהא חייב עליהם משיקדשו בכלי שרת, לכך נאמר אל הקדשים לרבות את כולם אשר יקריבו עד שיקרבו מתיריו ומאי ניהו משיקדשו בכלי שהרי אין להם מתירין אחרים. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אלא על דבר שחייבין עליו משום פגול, דהיינו דברים הניתרים ולא דברים המתירים. ודין הוא לומר כן פגול בחטאת קבועה וידיעה אחת באחרונה אע"ג דקודם שאכלו לא ידע מעולם שזה היה פיגול חייב. ולא הותר מכללו פגול אפילו בציבור אסור. טומאה שבשתי ידיעות ידיעה בתחלה ובסוף והעלמה בנתים. יכול יהו חייבים עליו מיד אם אכלו בשר בטומאה קודם שנזרק הדם ת"ל יקרב, ר' אלעזר מפרש לה ואזיל וכי יש נוגע חייב והלא אינו חייב אלא א"כ אכל כדכתיב בתריה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע וגו'. שיוכשר ליקרב, ואקדשים קאי והכי קאמר אשר יקריב מתירי קדשים ואחר כך יאכלם וטומאתו עליו כדמפרש אכילה בקרא דבתריה. יש לו מתירין, כגון אימורין ובשר שהדם מתירן ושירי מנחה שהקומץ מתירן. ושאין לו מתירין, כגון מנחת כהנים ומנחת כהן משיח. משקדשו בכלי, שהוא המכשירן לאכילה האמורה בהן. ומייתי לה בפ' ב"ש [זבחים מ"ה ע"ב מ"ו ע"א], והתם אמ' ר' יוחנן שלש כריתות בקדשים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינם נאכלים, ולר' שמעון דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן משום טומאה לאתויי חטאות הפנימיות וכו'. והקשה ה"ר יעקב דאורלינ"ש אמאי כתב פרטא למעוטי קדשי בדק הבית והלא שמעינן מדכתיב יקרב בהוכשר ליקרב והיינו בקדשי מזבח, וי"ל מאחר שמצינו שממעט קדשי בדק הבית מפרט דרשינן ליה ליקרב בהוכשר ליקרב, אבל אי לא הוה פרטא לא הוה דרשינן יקרב בהוכשר ליקרב, א"נ הוה אמרינן קדשי מזבח בהוכשר ליקרב וקדשי בדק הבית אפילו בלא הוכשר לכך צריך פרטא למעטינהו. ועוד הקשה אמאי לא אמרינן יצאו שלמים לחלק דהא בעריות אמרינן [כריתות ב' ע"ב ט' ע"א] ואל אשה לחייב על כל אשה ואשה, ובכריתות [ט"ו ע"ב ט"ז ע"א] משמע דזבחים אינן מחלקין. ובשחיטת חולין [צ"א ע"א] שני גידין משתי בהמות מחלקין.
<h2>דף יד.</h2>
ר' ישמעאל אומר מנין לא יקדיש אדם בכור ת"ל [ויקרא כ"ז כ"ו] בכור לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל [דברים ט"ו י"ט] כל זכר תקדיש. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנים אותו מקדושה לקדושה ת"ל בבהמה לא יקדיש איש אותו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל [דברים שם] בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח, אחר שריבה הכתוב מיעט מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. [תורת כהנים בחוקותי פרשה ח' ה"ד]. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי. פירוש הקדש בדק הבית, וצריך לפדותו מיד הגזבר כדי טובת הנאה שבו. אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו או לבן אחותו, כלומר כמה יתן ישראל אחד לבעל הבכור הזה בשביל שיתננו לבן בתו כהן או לבן אחותו כהן. והיינו טובת הנאה לבעלים דאמרינן בכל מקום שבא ישראל אחר ואמר לו הילך סלע זה ותן הבכורות שלך לבן בתי כהן ואותו טובת הנאה שיש לו עליו יכול הוא להתפיסו לבדק הבית. הקדש עילוי חל על הכל, מפ' בתמורה [ל"א ע"ב], אפילו בשפוי ונבייה שהמקדיש את החורש פי' היער שלו מועלין בכולו אפילו בנסורת ובשיפויין ובעלין הנושרין שהוא הנבייה והוא מלשון תנובה וכן במס' עירובין [ע"ט ע"א] ניב של תבן שבין שתי חצירות, אבל גזברים שלקחו את העצים למזבח אין מועלין לא בשפוי ולא בנבייה והכי איתא במעילה [י"ג ע"ב, י"ד ע"א]. יכול לא יקדישם הקדש עילוי וכו'. פירוש בשאר קדשים נמי יכול להתפיסן לקדשי בדק הבית. ואם נדר הוא נותן את דמיו, ואם נדבה נותן את טובתה. כיצד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה שאינו חייב, פירוש שהרי שור זה אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו ואעפ"י כן יפדה אדם אותו ברצונו מידי הגזבר [ב]דמים מועטים כדי שיקריבנו עולה אע"פ שאינו חייב בו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מנין שלא יקדיש אדם בכור, לקדושה אחרת. אבל מקדישה הקדש עילוי, לבדק הבית. והיינו טובת הנאה שיש להם בו, דאומדין כמה יתן לו ישראל כדי שיתן הבכור לבן בתו כהן ואותה טובת הנאה יתן לבדק הבית. כדתנן בפרק המקדיש את שדהו [ערכין כ"ח ע"ב] הבכור בין תם בין בעל מום מחרימין אותו כיצד וכו'. ובפרק בתרא דתמורה [ל"ב ע"א] תנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה לקדושה ומקדישין אותן הקדש עילוי והתם מפרש לה. ת"ל זכר תקדיש. ריבה להקדש עילוי. ולהוציאו מהקדש מזבח, פירוש לשנותו מבכור לעולה. ובפרק המקדיש שדהו [ערכין כ"ט ע"א] תנן רבי ישמעאל אומר כתוב אחד תקדיש וכו' אמור מעתה אתה מקדישו הקדש עילוי ואין אתה מקדישו הקדש מזבח. מפני מה אני מביאו להקדיש עילוי שהוא חל על הכל. כדתנן בפרק בתרא דתמורה [ל"א ע"ב] הקדש בדק הבית חל על הכל, לאתויי מאי, אמר רבינא לאתויי שפויי ונבייה, וכדתנן במעילה [י"ג ע"ב] המקדיש את החורש מועלין בכולו, [שם י"ד ע"א] הגזברים שלקחו עצים, פי' למזבח, מועלין בעצים ואין מועלין לא בשפויי ולא בנבייה, והיינו נסורת של חתוכת העצים, והעלין הנושרין מהם לשון תנובות שדי ובעירובין [ע"ט ע"א] ניב של תבן שבין שתי חצרות. יכול לא יקדישם הקדש עילוי ת"ל בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש, משמע ליה לקדוש לשאר קדשים שמקדישין לבדק הבית. ובפרק המקדיש [ערכין כ"ח ע"ב] תנן מחרים אדם את דמיו [לפנינו הגירסא קדשיו] וכו', פירוש מחרימים ליתן דמיהם לבדק הבית אם נדר שאחריותו עליו נותן את דמיו ואם נדבה נותן את טובתה, כיצד שור זה של עולה ולאחר כן החרימו אומר כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע"ג שאינו חייב, פירוש יתן לגזבר אותה טובת הנאה.
